את הספר החשוב הזה גיליתי במהלך שיטוטי ברשת. אני עוקבת אחריי פרסומיו של ראובן מירן, הבעלים של הוצאת הספרים נהר, כך שאין פלא שיום אחד צץ לו בפיד שלי הספר הירוק עם ציורי הארנבים הקסומים, שעוד כבר משמו ניתן להבין כי מדובר בטקסט שיוצא להגנת בעלי החיים. יצא לי לקרוא בעבר ספרות העוסקת בנושא זה כדוגמת הפרה שבחדר של ד״ר מלאני ג׳וי וגם את לאכול בעלי חיים של ג׳ונתן ספרן-פויר, שהיו מתורגמים נפלא ומעוררי מחשבה. מרבית תכניהם קשים ועוסקים בתיאורים גרפיים של היחס לבעלי החיים במכלאות, במשחטות ובבתי הגידול. עוד לא יצא לי להיתקל בספרות צער בעלי חיים שנכתבה במאה ה-19 ולכן הרגשתי שאני חייבת להבין במה הספר עוסק.

פֶה בחר לפתוח את הספר בשאלה האל-מותית: יצר האדם – טוב או רע מנעוריו. לטענתו ניתן לזהות את יצר האדם דווקא על ידי התבוננות בילדים. פֶה מביא תיאורים רבים לחוסר הרחמים בו נוהגים ילדים בבעלי החיים חסרי הישע בסביבתם. פֶה מזכיר כי הילדים הללו, במהלך חינוכם ובשנות התבגרותם יגלו דבר מה שיש להם ושאין לבעלי חיים, את התבונה, אשר אמורה להוביל למחשבה, הטלת ספק, רחמים ומי יודע, אולי אף חמלה.

פֶה מבצע הבדל מהותי בין הריגת בעלי חיים לשם מאכל לבין התעללות בבעלי חיים ו״הרג מיותר״ שהוא תוצר לוואי של האכזריות המצויה בבני האדם. בניגוד לספרים הקודמים שציינתי, שמעודדים לטבעונות וצמחונות, פֶה אינו קורא להפסיק לאכול בעלי חיים, אלא שלהרוג על מנת לאכול אותם זהו דבר מה לגיטימי. למרות זאת, אני מוצאת כי הספר אכן מביא דבר מה חדשני וחתרני לשולחן מאחר והוא נכתב במאה ה-19. לאורך הספר שוטח פֶה תיאורים של דרכים בהם בני האדם מתעללים בחיות, מרגישים כי הם עליונים עליהם ובאותה נשימה גם מעלה את הטענה שאין הוא מוצא הבדל בין ציפור, לכלב, לבהמה ולאדם.

בספר מתוארות המשחטות בהשתאות. פֶה מעלה לדיון את ההתעללות הרווחת בבעלי החיים ואת האכזריות המצויה באקט השחיטה. על השחיטה הוא טוען כי מתוך ההרגל אנו הופכים לאדישים אליה. על אותן הפרקטיקות מדברת גם ד״ר מלאני ג׳וי – אין ספק כי הנושאים הטעונים שמעלה פֶה מעסיקים את השיח האקטיביסטי עד לימינו.

״ההרגל מקהה את הרגישות שלנו, או בעצם מונע ממנה להתפתח. כך גם רובנו צופים ללא רגש כאשר חותכים דג חי לפרוסות ומשליכים אותן לשמן רותח, לחמאה או ליין. אנו פושטים את עורו של צלופח בעודו חי, מבשלים סרטנים חיים, מועכים אותם במכתש ועלי. כאבן של החיות זניח בעיננו אם הוא מהווה עבורנו מקור להנאה, קטנה ככל שתהיה. האם המנהגים האכזריים הללו באמת כולם הכרחיים?״ (עמ׳ 22).

עוד נטען בספר כי האדם הוא היצור האכזרי היחיד שמסוגל להרוג לשם ההרג ולהנות מהאקט. כך מתוארים מסעות הציד וכן האנשים או הילדים שצופים בהנאה במעשה השחיטה. פֶה מזהיר בספרו מהיחס של האדם לאדם, לאדמה, ליערות ולימות. בספר הוא מבטא אופטימיות ומאמין כי המין האנושי יבין את מעשיו ויחליט לשנות את דרכיו. במובן זה מעורר פֶה בקוראיו את התחושה כי השליטה והכח לשינוי נמצאים בידיהם. כי השינוי עשוי להתחיל בהם, בדומה לאמונות הרווחות היום. החשיבות של הספר הזה מצויה בחתרנות ובאותנטיות של דעותיו של פֶה שבעיני משמשות כעדות לזרעים של תפיסות העולם הירוקות שנמצאות במרכז השיח על בעלי החיים והיחס אליהן כיום.

אין להתעמר בבעלי החיים - איורים מן הספר - לויתן קריאה

איורים מקסימים המופיעים לאורך הספר

אין להתעמר בבעלי חיים,  אנטוּאן פֶה, מצרפתית: מיכל אילן. הוצאת נהר. 69 עמ׳.