הספר ארוחת ערב עם אדוארד התגלגל לפתח ביתי ואני כה שמחה על כך שזה קרה. כמובן הרמתי אותו ממפתן הדלת, הכנסתי אותו לסלון והכנתי לי ולו כוס קפה על חלב סויה. הפעלתי את הסאונדטרק הקבוע שלי (האלבום האחרון של רדיוהד) והתחלתי לעלעל בדפי הספר, מגלה טפח ועוד טפח על ניו-יורק, על איזבל ועל אדוארד. את המשך הספר כבר קראתי במטוס ולאחר מכן ברכבת בין וורשה לקרקוב, במהלך טיול שיצאתי אליו במהלך חודש אוקטובר. כשהספר הסתיים, ממש כשעמדתי להפוך את העמוד האחרון, התחלתי לבכות.

אבל נתחיל מההתחלה, הספר מגולל את סיפור חברותם הלא שגרתי בין אישה בשנות הארבעים לחייה עם גבר מעל גיל תשעים במחוזות העיר ניו-יורק. דרך החברות והשיחות הארוכות, המתנהלות לצד בישולי מטעמים, אנו לומדים להכיר את הדמויות הראשיות. על אדוארד אנו למדים כי הוא איבד את אשתו משכבר הימים, פולה. הוא מתגעגע אליה עד מאד, עורג אליה, ולא מאמין שהוא נאלץ להמשיך לחיות את חייו בלעדיה. סיפור האהבה של פולה ואדוארד מתואר כמו סיפור מהסרטים, אהבה המלווה בתיאורים על ניו-יורק הקסומה, על שירי סרנדות ועל חברות אמיצה בין בני הזוג.

לעומת חיי הנישואין של אדוארד ופולה, נישואיה של איזבל עלו על שרטון והם קרבים לקיצם. הקשר בין אדוארד לאיזבל מתאפשר בדיוק בשל הבדידות הזו שאליה שניהם נקלעו. אך לעיתים גם בתוך הבדידות, ואולי דווקא שם, יכול האדם לגלות את עצמו.

״למדתי מאדוארד רבות על בישול. הוא לימד אותי להכין את העוף הצלוי הנפלא ביותר בעזרת שקית נייר וחופן עשבי תיבול, ליצור את המאפה המושלם (״חמאה ומעט שומן חזיר בבצק, יקירתי״) ולהזליף חומץ בלסמי על פסטה עד שתספוג היטב את הרוטב. אבל כבר בתחילת הקשר ביננו ידעתי כמו על פי חוש שהעצות הקולינריות שלו אינן מסתכמות רק בהכנת אוכל. הוא לימד אותי את אמנות הסבלנות, את התענוג שבהאטה ובהשתהות, הוא לימד אותי לעצור ולחשוב על כל מה שאני עושה.

כשביקשתי ממנו שילמד אותי איך לפרק עוף כדי להכין גלנטין, ידעתי שמה שיעניק לי בסופו של דבר יהיה חשוב הרבה יותר מסודות חיתוך העוף. במבט לאחור התחוור לי שאדוארד אילץ אותי לפרק לגורמים את חיי שלי, לחתוך אותם עד העצם ולבחון את הקרביים, ולא משנה כמה בלגן אני עלולה למצוא שם בפנים״. (עמ׳ 18).

ארוחת ערב עם אדוארד - איזבל וינסנט. קרדיט לאיור: Grace Helmer

ארוחת ערב עם אדוארד – איזבל וינסנט. קרדיט לאיור: Grace Helmer

בין אדוארד לאיזבל מתבססת מערכת יחסים של חברות עמוקה ואמיצה שדרכה, ואולי בזכותה, איזבל לומדת להכיר עצמה   מחדש, להתקרב אל עצמה וללכת אחר צו ליבה. היא מתארת את מערכת היחסים האומללה שיש לה עם בעלה, אך יותר מכך היא מתארת את התחושה של להיות אישה גרושה בחברה. איזבל מאמינה כי נכון לה עתיד טוב יותר ואף פועלת במרץ להשגתו ועל כן יש להעריך ואף להעריץ אותה. למרות זאת, התגובות שהיא מקבלת מהסביבה הקרובה לה קשות:

״אחרי שבעלי סיפר להם על הפרדה שלנו, יכולתי באותה קלות להסתובב כשהאות ״ג״ צמודה לגבי – גרושה. לא הזמינו אותי עוד למסיבות, וכמה מהגברים בקהילה התעלמו ממני גם כשנקרו בדרכי ברחוב מיין. הקש ששבר את גב הגמל היה כשאחת האימהות – עקרת בית חובבת חליפות טרנינג – לא הסכימה שבתה בת התשע תבוא לדירתנו לשחק עם הבת שלי. אולי זו לא הייתה בוסטון הפוריטנית של המאה השבע-עשרה, אבל גורשתי באופן רשמי מהגטו הסרבי. הרגשתי כלואה ברוזוולט איילנד יותר מאי פעם״. (עמ׳ 72).

ההשוואה של איזבל למכשפה ואת שכניה לציידי מכשפות מתארת היטב את היחס לנשים עצמאיות שמחליטות לקחת אחריות על גורלן ולא לחיות חיים אומללים בתוך מסגרת הנישואין. אט אט איזבל בונה את חייה מחדש ואף מוצאת לה מעגל חברים המתאים יותר לה. היא מתחילה להנות מהחיים, לומדת את ההנאה שבבישול ושל אמנות האירוח.

ארוחת ערב עם אדוארד הוא ספר נדיר, ממואר חד פעמי שקריאתו המרגשת מספקת עונג רב. הוא רווי בתיאורים ססגוניים, בסיפורי חיים מרתקים וכל כולו עטוף באלגנטיות קלאסית מוקפדת. נהניתי מכל רגע של הספר ויש לי תחושה שהוא מאותם הספרים האלו שחוזרים לקרוא בהם שוב ושוב. הוא מספק נחמה נהדרת ותחושת פנטזיה שנעים להתכסות בה.

ארוחת ערב עם אדוארד, איזבל וינסנט, מאנגלית: אורה דנקנר. הכורסא הוצאה לאור. 168 עמ׳.