זה זמן רב חיפשתי לקרוא ספר שיספק לי טעימה מן הספרות הישראלית העכשווית וכפי שמעניין אותי לקרוא על תרבויות הרחוקות ממני מנטלית (כמו ספרות יפנית או קוראנית), כך אני מוצאת שהשיח הספרותי בישראל הוא חשוב לאין שיעור (וגם יש עליו אינספור דיונים ברחבי הרשתות החברתיות מפי יודעי דבר). לכן, כשעיני נחו על ספרו החדש של ערן שגיא, חשבתי לעצמי שלבטח אמצא בו עניין רב. ואכן מצאתי.

העלילה של היילי מתרחשת בשלוש ערים: תל-אביב, טוקיו ופריז. במרכזה נמצאת דניאלה (היילי), שחקנית צעירה ורווקה המתגוררת בתל אביב ועסוקה בחיפוש עצמי ותהיה על עתידה. בחלק הראשון, מתוארים חייה של דניאלה בתל אביביות העכשווית, הדינמית והשוקקת. היא חיה בדירות שכורות ומתפוררות ועולמה מלא ביחסים אנושיים לא ברורים, בפרט בסצנת הדייטינג. כך, גיבורת הספר מתארת את מערכת היחסים שלה עם בחור תל אביבי בשם עמיר, מערכת יחסים שמלאה בסימני שאלה מצד אחד אך באינטימיות גמורה מן הצד השני. החלק השני של הספר מספר על השהות של דניאלה בטוקיו במהלך עבודה על סרט ועל האינטנסיביות שמצויה בעבודה על סט צילומים כמו גם על הריחוק ועל החיים בתרבות אחרת ובעיר סואנת כמו טוקיו. בחלק השלישי עוצרת דניאלה בפריז, בדרכה חזרה לתל אביב. החלטה זו מתקבלת באופן ספונטני, ואף אחד מאנשי ההפקה לא יודע ששינתה את תוכניותיה ברגע האחרון. מה היא מחפשת שם? חוויה נוספת, שקט, יכולת התבוננות עצמית. הספר גם נחתם באותו גילגול עלילה בעיר פריז:

״כשהיא מגיעה למרכז העיר, בשעת ערב מאוחרת, היא עייפה מאד. […] ואחרי נסיעה ברכבת אטית ודחוסה, היא נכנסת למלון הראשון שהיא רואה, והוא מלון יקר ומדכא, שמעלה בה עצב חונק, כי פתאום פריז נעשית מקום מאיים, רועש ומזוהם […] ובבוקר היא ממהרת לצאת מהמלון ולמצוא דירה, כי צריך מקום שיהיה רק שלה, ואחרי שהיא סורקת תמונות של כעשר דירות באייר בי-אנ-בי, כולן במארה, המקום היחיד בפריז שהיא מכירה היטב מנסיעות אחרות, היא בוחרת דירה של שני חדרים […] ובימים הבאים הבדידות נעימה לה, בדירה, ובבית קפה בפינת הרחוב, שבו היא יושבת כל בוקר במשך שעתיים לפחות, שותה שלוש כוסות קפה, ומביטה בתנועה שבחוץ, באנשים העטופים במעילים ובצעיפים, כתפיהם מכונסות כדי להתגונן מפני הקור, והשיטוטים שלה, שבימים הראשונים נמשכים שעות ארוכות, הולכים ומתקצרים ככל שהימים חולפים. הרחובות המרוחקים מפחידים אותה, נראים לה מסוכנים, והתנועה שלה נעשית קבועה. דירה, בית קפה, מכולת״. (עמ׳ 163-165).

היילי - ערן שגיא - לויתן קריאה

לצד העלילה של דניאלה, נחשף קו עלילה נוסף ולעיתים אף מקביל של בלוגרית בשם לילה שדניאלה קוראת בשקיקה. לאורך הספר ממש נדמה כי נוצר בינהן דיאלוג. דניאלה ולילה אף נמצאות באותה ההקרנה בסינמטק ולרגעים מסוימים נדמה לדניאלה שהיא יודעת מי היא אותה בלוגרית, שהן מדברות ושאולי היא אף כותבת מגרונה. דניאלה כמהה ליצירת קשר עמה ולעיתים מבעד למילים בבלוג אף נדמה כי הן ממש מתקשרות.

הכתיבה של שגיא פיוטית לאין שיעור והמילים כמו מחליקות בגרון. התיאור הריאליסטי של שגיא אף מצליח לגעת בשאלת הסכסוך הישראלי-פלשתיני אך לא בצורה טרחנית או אפילו שיפוטית, אלא בצורה עובדתית. שגיא מתאר גם את צריכת התרבות הישראלית, היחס והשימוש שלה בפלאפונים, באינטרנט, בטוקבקים ואתרי רכילות ותוכניות ריאליטי. הוא גם עוסק ביחס של מפיקים ובמאים לשחקניות צעירות (שכמובן כולל יחסים אפורים והטרדות מיניות), של מיניות ותהייה, של Fomo.

בספר שזורים התייחסויות לקטעי ספרים שונים ולמילים (lyrics) של שירים המלווים את הסאונדטראק של חייה של דניאלה. היא מנסה למצוא מזור לכאביה הנפשיים דרך המלים, אך הן כושלות ביכולתן להועיל באופן ממשי. שגיא כותב בעדינות וברוך וכמו שתי וערב אורג בין מחשבות למציאות, בין המילים שלו עצמו, לספרים אחרים, למקטעי בלוג, לשירים שמלטפים את התודעה של גיבורת הספר:

״וביום ראשון, בארבע לפנות בוקר, דניאלה יושבת במונית בדרכה לשדה התעופה. טיסה לפריז ומשם לטוקיו. הכבישים ריקים, וכמו מוארים רק למענה. היא עייפה מאד, לא הצליחה להירדם, אף על פי שהחשיכה את החדר וכיסתה את פניה בשמיכה. באוזניות היא שומעת אלבום שמישהו השמיע לה לפני כמה שנים בדירת שותפים חשוכה, ליד יהושוע בן נון […] העיניים שלה נעצמות, התודעה נארגת אל הצלילים, וספק חולמת ספק הוזה, היא רואה מכונית נוסעת באוטוסטרדות עמוסות, חולפת בתוך מנהרות, והצבעים מוזרים״. (עמ׳ 114-115).

השתי וערב נרקמים לכדי יצירה פועמת וחיה המספרת בעיני גם את סיפורה של התרבות הישראלית העכשווית. בעוד שמרבית היצירות הישראליות עוסקות בשואה, מלחמה, צבא, שכול וכאב, בהיילי ערן שגיא שוזר אמירות פוליטיות בתוך דיאלוגים יומיומיים כבדרך אגב. היילי לוקח את המסורת הישראלית, העיסוק בשאלות הקשות, ומציף אותן בדיוק באותה התדירות שהן היו צפות אצל ישראלית תל אביבית רגילה, תוך כדי שהיא חיה את חייה יום אחר יום, בין אם בתל אביב, טוקיו או פריז.

היילי, ערן שגיא. הוצאת אינדיבוק. 195 עמ׳.