את הספר הזה רציתי לקרוא מאז שהוא יצא לאור בעברית. אני לא יודעת בדיוק למה, אבל הייתה לי תחושה שאוהב אותו במיוחד. יש לי נטייה כזו לאהוב ספרים שמתארים סיפור אנושי שהדרמה הרגשית שמתחוללת בו קשורה להם עצמם. אולי גם נגע ללבי העיסוק במלאכת הכתיבה וחשיבותה של הספרות, נושאים שחוזרים באופן תדיר לאורך כתיבתה של סטראוט. הספר זכה למועמדות לפרס בוקר מאן בשנת 2016 וכבש את מצעד רבי-המכר של הניו יורק טיימס.

הספר מתאר את חייה של לוסי בארטון, אישה בשנות השלושים לחייה ואם לשתי בנות. עיקר העלילה מתרחשת בשנות ה-80 בניו-יורק, בצל מחלת האיידס שגבתה חיים רבים. לוסי מאושפזת בבית חולים בשל מחלה. אימה, איתה היא לא בקשר במשך שנים, מגיעה לטפל בה ולארח לה חברה במהלך האישפוז. במשך הזמן הזה הן מעלות זכרונות מילדותה העגומה של לוסי ומשוחחות יחד על העבר שלהן. הריחוק ביניהן כה גדול עד כדי כך שהאם כלל לא מכירה את חייה של לוסי ואחיותיה. זכרונות אלו, שעולים וצפים במהלך ביקור שאורך כחמישה ימים, שזורים במהלך העלילה כתת-מודע המבקש להתפרץ, זיכרון ועוד זיכרון הטווים את קווי סיפור חייה ומאפשרים לנו, הקוראים, לגלות על לוסי פרטים נוספים.

כך במהלך תיאור זיכרון ילדות מתארת לוסי מחד את העוני המחפיר שבו גדלה, את הילדים בבית הספר שלעגו לה, את הסביבה שלא גילתה כלפיה שום אמפתיה ואת המכות שספגה מהוריה. מאידך, עולים גם זכרונות המתארים את הקירבה לספרות, לקריאה ולכתיבה. לוסי מתארת כיצד העיסוק הספרותי הציל אותה מבדידותה ואיפשר לה לצמוח למקומות אחרים, ובכך אולי להתפתח מן המקום הקשה ממנו הגיעה אל חיים של עושר כלכלי, משפחתיות וחברויות ואף להגשים חלום ילדות ולהיות סופרת מוכרת ומוצלחת:

״המורה שלי ראתה שאני אוהבת לקרוא ונתנה לי ספרים, אפילו ספרים של מבוגרים, וקראתי אותם. ואחר כך בתיכון המשכתי לקרוא ספרים בבית הספר החמים אחרי שסיימתי להכין שיעורים. אבל הספרים נתנו לי כל מיני דברים. זאת הכוונה שלי. בזכותם הרגשתי פחות בודדה. זאת הכוונה שלי. וחשבתי: אני אכתוב, ואנשים לא ירגישו בודדים כל כך!״. (עמ׳ 22-23).

הספר שוזר בתוכו התייחסויות מרובות לכתיבה ואולי כאן נמצא גם המפתח לייחודיות שלו. לוסי מספרת על יחסיה עם סופרת בשם שרה פיין, על כך שהיא משתתפת בסדנת הכתיבה שלה ומשתפת אותה בפרקים מאותו רומן שהיא כותבת. זהו למעשה הרומן שאותו אנחנו קוראים. במובן זה, סטראוט יוצרת ארס-פואטיקה מושלמת, תוך כדי שהיא יוצרת כפילות מסויימת בינה לבין לוסי. סגנון זה מאפשר לסטראוט גם לפתח דיאלוג עם הקוראים וגם להסביר בצורה מאד ברורה על מה הספר. אני אהבתי את האלמנט הזה, את העקשנות של סטראוט לספר לקוראים על מה הספר בדיוק.

manhattan - מנהטן - לויתן קריאה

קרדיט לאיור: Jamey Christoph

בשפה עדינה ובאנושיות עצומה מתארת סטראוט את מערכת היחסים של לוסי עם אימה ועם בעלה. היא כותבת על הקשיים של חיי הנישואין שלהם ועל הפרידה שלהם לאחר שבנותיה גדלות. היא גם מזכירה את בעלה החדש, שלטעמה מתאים לה יותר מבעלה הראשון. סטראוט אף נוגעת בחייה של הקהילה הגאה בניו-יורק של שנות ה-80. היא מתארת את היחס של החברה לאלו שחלו באיידס במיוחד לאור האישפוז שלה ולצד היחס השונה שהיא רואה שהם מקבלים.

למרות מערכת היחסים הקשה שיש ללוסי עם משפחתה, היא סולחת להם. לא ברור מדוע היא בוחרת לסלוח להם בקלות ומדוע היא לא מתעמתת איתם על ילדותה. נושא זה נותר כחלל העומד בין הספר לבין הקורא לצד שברירי הזכרונות של לוסי. אולם למרות חוסר הבהירות בנוגע לעברה של לוסי, סטראוט משחילה פסקה אחת ייחודית במינה, שלטעמי מסבירה היטב את דמותה וחוזקה של לוסי:

״אני נזכרת בג׳רמי שאמר לי שאני צריכה להיות קשוחה כדי להיות סופרת. ואני חושבת על העובדה שלא נסעתי לבקר אצל אחי ואחותי והורי כי תמיד עבדתי על סיפור ואף פעם לא היה לי זמן. (אבל גם לא רציתי לנסוע.) אף פעם לא היה לי זמן, ולאחר מכן הבנתי שאם אשאר בנישואים האלה לא אכתוב עוד ספר מן הסוג שרציתי לכתוב, וגם זה נחשב. אבל באמת, אני חושבת שהקשיחות באה מזה שאני לוקחת את עצמי בידיים, מזה שאני אומרת: זאת אני, ואני לא אסע למקום שאני לא סובלת להיות בו – לאמגש, אילינוי – ואני לא אשאר נשואה אם אני לא רוצה, ואקח את עצמי בידיים ואסתער קדימה על החיים, עיוורת כעטלף, אבל אני אמשיך! זאת הקשיחות, אני חושבת״. (עמ׳ 136).

חווית הקריאה בספר נעימה ומעוררת רגש ומחשבה. הנושאים המועלים בספר נוגעים ללב וכתיבתה של סטראוט כאילו מחליקה בין האצבעות. יש לשבח גם את מלאכת התרגום של עידית שורר שהצליחה לטעמי להעביר את האווירה של הספר באופן מדוייק.

שמי לוסי בארטון, אליזבת׳ סטראוט, תרגום מאנגלית: עידית שורר. הוצאה לאור: ידיעות ספרים. 149 עמ׳.