לפני שבוע חלפתי על פני החנות המגדלור שברחוב לבונטין. המגדלור היא חנות קטנה ומטריפה שמציעה כל טוב לקוראים צעירים ומבוגרים כאחד, פנינה של ממש. היא גם ממוקמת ממש כמה מטרים מהמשרד שלי ולעיתים אני זולגת אליה אחרי שעות העבודה ומעלעלת בספרים, חולמת חלומות ונהנית מכל המילים שמתעופפות להן בחנות. אותו היום בו רכשתי את זכרונותיו של חבר דווקא לא היה יום כזה. מיהרתי להיפגש עם ידיד ברחוב המשביר והספר תפס את עיני מקצה חלון הראווה. גילוי נאות, את המתרגמת אני מכירה באופן אישי ולכן שמחתי הייתה כפולה בכל הנוגע לרכישת הספר.

זיכרונותיו של חבר מגולל את סיפורו של שארל ל׳, הסיפור נמסר לידנו כיומן, ככתביו של שארל, זאת למרות שאין הוא מככב כדמות המספר הראשית. במובן זה שבר מִירְבּוֹ את טכניקת כתיבת הרומן הקלאסי שהייתה שגורה בידיהם של מחבריי רומנים אחרים. הספר נפתח עם פרולוג המתאר ידידות מעורפלת בין שני גברים שאחד מהם, שארל, נפטר. הוא מותיר לידידו עלום השם חבילה כבדה המתוארת כחבילה מעיקה מחד אך מתגלה ככתב מרגש שניתן לקרוא בנשימה אחת עצורה מנגד. כך מתגולל בפנינו סיפור חייו, פקיד אפרורי המתעב את עצמו, את חייו ואת הסובבים אותו.

על עצמו שארל מספר כי הוא פקיד שעובד עשרים וחמש שנים כבנקאי, גופו ופניו משדרים לאות ונוקשות. אפילו עורו מתואר בגוונים אפורים, הוא מסרב להסתכל במראה ואף טוען כי פרצופו הוא הדבר הדוחה ביותר בעיניו. אך עם כל אלו, עולמו הפנימי עשיר; הוא מרבה לקרוא, לכתוב ולהתעניין באמנות. הוא מסתיר זאת מפני החברה ומפני הסובבים אותו. חייו מתוארים בפיו כאירוניה: ״סיפור חיי הוא עלילה אירונית יוצאת דופן, אני יכול לומר זאת, אני האדם היחיד שמכיר אותי באמת, אני היחיד שיודע מי אני״.

אולם התיאור הזה ששארל מוסר לנו, הקוראים – שיקרי. לאורך הקריאה בספר נגלה לנו כי לשארל כלל אין עולם עשיר, הוא כלוא באומללותו. שארל חושף בפנינו את סיפור חייו העגום; מילדותו וכלה בבגרותו ונישואיו לרוזלי. אך כל אלה נחווים כתירוץ, נפשו של שארל טבועה בתוך אותה אפרוריות. במהלך קריאת סיפור חייו מבינים מדוע הוא עצמו הפך לאיש מר ואטום.

הוריו של שארל היו אכזריים ושבויים בתוך נשואים מרים, מלאים בריבים, איבה וזילזול. אביו לרוב התעלם ממנו ואמו הרבתה להתעמר ולהטיח בו עד כמה הוא טיפש ואידיוט שלא ייצא ממנו דבר בעולם. בנקודה זו מתאר שארל כיצד התחיל להתנתק מן העולם החיצון ולבנות את עולמו הפנימי בו הוא כה מתגאה. מקום המפלט של שארל בתקופת ילדותו ובבגרותו, הוא הספרים: ״במהלך התקופה הזאת בחיי הייתה אהבתי נתונה אך ורק לדבר אחד: הספרים. אבל היה קשה מאד להשיג ספרים בעיר הרפאים הקטנה והמטופשת שלנו״.

על אף הסלידה של שארל מהוריו הוא מפתח את אותן תכונות האופי, אשתו רוזלי מתוארת באופן לא שונה מאימו. מערכת היחסים ביניהם כמעט ואיננה קיימת, שארל אף ממעיט לדבר עימה וחיי הנישואין שלהם מתוארים כסבל מערב כלולותיהם ועד לסוף חייו. שארל עצמו מתנהג כמו אביו, מתעלם מן הכל, מן החיים, מן הסביבה: ״למרות  רתחנותה של אשתי והתגרויותיה, שנעשו אלימות יותר מיום ליום, לא סבלתי בבית. בהיותי אדם בעל יכולת התעלמות מרשימה התרגלתי מהר מאד להתעלם לא רק מנוכחותו הרוחנית, אלא גם – הדבר החשוב מנוכחותו הגשמית. כפי שאנשים שגרים לי תחנת רכבת מתרגלים במהירות לשריקות ולתנועת הרכבות ואינם שומעים אותן, כך קרה לי עם אשתי״.

את חלומותיו מתאר שארל כסיוטים חוזרים ונשנים של כישלון, בחלומותיו הוא עומד ברציף הרכבת ורואה על פניו רכבות שעוצרות וחולפות הוא רוצה לעלות על אחת מהן, אולי ברוחו ובנפשו הוא רוצה לצאת מחייו ולברוח אל מקום אחר, אך רגליו מקובעות למקום – ואין הוא מסוגל לזוז. כפי שקורה גם בחייו הוא תקוע במקום. בנקודה זו חשוב לי להעלות שאלה – האם בהכרח חייו מתגלגלים ללא שליטתו? אוֹקְטָב מִירְבּוֹ חושף בפנינו דטרמיניסטיות – לשארל אין דרך לשנות את גורלו, זה אף לא עולה בדעתו. ללא הקשר לנורמות החברתיות של אותה התקופה, שארל צועד באותו המסלול שהתוו לו הוריו ללא עוררין. מוביל עצמו אל חיים של כלייה וסבל.

במובן זה דמותו של ששארל מזכירה את דמויותיו של אלבר קאמי ואף של קפקא, הציניות של קיומו, רגשותיו והאפתיות שהוא משדר, כל אלו מעוברים בגרוטסקיות מרשימה שחושפת ומעבירה ביקורת על החברה, מערכת החינוך, מערכת המשפט ועל הנורמות החברתיות של פריז של שלהי המאה ה-19.

נהניתי מהקריאה ומהתרגום המעולה שהעביר את האווירה בצורה קולחת, אציין שגם אני בדומה לידידו העמום של שארל קראתי את זכרונותיו בנשימה אחת עצורה בצהריי יום שבת. בספר רב הנסתר על הגלוי והוא טומן בחובו ביקורתית חברתית ואנושית עצומה.

זכרונותיו של חבר, אוֹקְטָב מִירְבּוֹ, מצרפתית: רותם עטר. הוצאת לוקוס. 132 עמ׳.

קליק כאן לרכישה.