התוודעתי לראשונה אל ג׳מייקה קינקייד בספרה אני ג׳ון/ לוסי בהוצאת הספרייה החדשה, המאגד בתוכו שני רומאנים קצרים המתארים את חייה והתבגרותה של נערה מן הקאריביים באנגליה ובארה״ב. הרומאנים הללו מתארים את חווית המעבר והזרות המורגשת בתפר שבין תרבות ״אקזוטית״ לא מערבית ותרבות המערב האורבנית. הדגש העיקרי בתיאור חוויותיה של קינקייד הוא השפה, החיים בשפת הכובש הלא היא אנגלית. תיאור המציאות וחיי היומיום דרך שפה שהיא אמנם שפת האם שלה, אך לא שפתה ההיסטורית של גיבורת הרומאנים. אני זוכרת את ההפתעה שהייתה לי כשקראתי את כתביה הקודמים של קינקייד, כיוון שמוטיב הזרות כל פעם חזר להכות בהם. כלומר, גם אם חשבתי שאני יכולה להזדהות איתה (ואני לא יכולה, מתוך היותי אישה לבנה) ההזדהות מתערערת שוב וקורסת לתוך עצמה.

מקום קטן מפתיע אף יותר בסגנון הכתיבה והנושאים שהוא מעלה. הספר נפתח בפנייה בגוף שני ״אתה״. התיאור הוא של תייר המגיע אל אנטיגואה לנופש וכבר מראשית הכתיבה אנו נכנסים למיינדסט ברור שמחזיק בחלוקה בינארית ״אתה/ אני״, ולאחר מכן מתגבר ״אתם/ אנחנו״, ״הם/ אנחנו״, ״כמוני/ כמוך״. המקום שלנו כקוראים מוגש לנו בצורה מוקפדת ומתוך העיניים האלו מובן שאנו צריכים לקרוא את הסיפור: גבר לבן, אירופאי או אמריקאי, אחד כזה שקל לו. אנטיגואה היא לא מולדתנו, היא לא ביתנו, אלא מקום זמני – שאנו מגיעים אליו עבור משהו (בהתחלה מדובר על חופשה, אבל בהמשך אנו מבינים שהניצול של המקום הקטן, גדול יותר). אנחנו באנו ליהנות – תושבי המקום לא יכולים ליהנות, אנחנו גם בכלל לא חושבים על תושבי המקום, איך נראים חיי היומיום שלהם? אולי אנחנו מדמיינים משהו בראשנו, אולי יש לנו סטריאוטיפ על איך המקומיים חיים, אולי קראנו באיזה ספר או ראינו תוכנית טלוויזיה בנשיונל ג׳יאוגרפיק על החיים באיים הקאריביים. אולי לא.

״אתה עובר את המכס במהירות, אתה עובר את המכס בקלות. התיקים שלך לא נבדקים. אתה מגיח מהמכס אל האוויר החם, הנקי: מיד אתה מרגיש טהור […] מיד אתה מרגיש חופשי״.

קינקייד מכתיבה לנו מי אנחנו, מה תפקידנו, היא לא מאפשרת לנו להזדהות איתה, לעצור ולומר- אבל אני אינני כזה, באמת אכפת לי מבני המקום. (ברוב המקרים זה ממש לא נכון). קינקייד מבנה לנו את המציאות של האדם הלבן בדיוק כפי שהאדם הלבן הבנה את המציאות למקומיים. על הנהיגה בכבישים הלא סלולים של אניטוגאה כותבת קינקייד כך: ״זה אולי מפחיד אותך (אתה בחופשה אתה תייר), זה אולי מלהיב אותך (אתה בחופשה אתה תייר)״. קינקייד מעלה תהיות אפשריות שתייר יכול לעלות במחשבותיו על מקום אליו הוא מגיע לטייל, על הממשלה, על השחיתויות, על המבנים הציבוריים, על התשתיות. כל אלו לא יעניינו את התייר, כל אלו לא יעניינו אותנו. תחת כך מערערת קינקייד את התפיסות שלנו בנוגע למקומות ״הבראשיתיים״ והקסומים, שאנו נוסעים לטייל בהם.

קינקייד יוצרת קשר ישיר בין התייר לבין הכובשים האנגלים, בעלי הקולוניות ובעלי העבדים שהתעשרו על חשבון שאר העולם. היא מציינת את מחיקת ההיסטוריה, מציינת את מחיקת התרבות. היא לא מאפשרת לנו לחמוק מכך, מן העוול שנעשה לתושבי אנטיגואה ומן ההרס שממשיך להתהוות בעקבות הקולוניות. היא מקשרת בין היופי המקומי ובין אנשי המקום שעובדים בתחום התיירות, אל הגועל, אל הזוהמה, אל המחיר שמשלמים על כך, הרפש והגועל שאמנם אולי רק יתחככו בקרסולו של התייר, אך מצויים שם בכל פינה. האמת ניטחת בפרצופי הקוראים באמירה חדה: ״מה שתמיד חשדת בנוגע אליך משעה שנעשית תייר הוא נכון: תייר הוא אדם מכוער.״

״ורבים מהדברים שיש בכם, שאנשים כמוך סבורים שהם דברים ראויים להערכה – הדברים שאתם חושבים עליהם, הדברים שאתם חושבים שבאמת מגדירים אתכם – צומחים מהרגשות האלה: אדם שמרגיש בבית בביתו שלו (ועל חפצי החצר האחורית הנחמדים שבו), מרגיש בבית ברחוב שלו, בכנסייה שלו, בפעילויות הקהילתיות, בעבודה שלו, בבית עם המשפחה שלו, הקרובים שלו, החברים שלו – אתה אדם שלם״. 

קינקייד מציגה את התפיסה של האדם הלבן ומיד מקשרת אותו להגמוניה, לתבנית מחשבתית שאליה האדם משוייך. לתייר יש מקום משלו. לתייר יש בית משלו. לתייר יש שפה משלו. חיי יומיום וטרדות משלו. קינקייד בזה לו, כל אלו, כל תפיסת עולמו, לא קשורים לאנטיגואה. הוא רוצה לברוח משגרת יומו, לכן הוא בורח אל המקומות הקסומים, לא עוצר לחשוב לרגע על מהו המקום בו הוא מבקר, איך המקום הזה הפך להיות מה שהוא היום? האם הוא בכלל אותנטי? מהי התרבות המקומית?

הנרטיב של מחיקת התרבות האנטיגואית, השפה, הכתבים שהיו (או שלא היו שלה), חוזרים לאורך כל הספרון הנפיץ הזה. כאשר קינקייד מתארת את הספרייה הסגורה לשיפוצים משנת 1972 ואת הספרים המצויים בה: באיזו שפה הם כתובים, איזו תרבות הם מייצגים? היא כותבת על הנחת היסוד שיש לתיירים הלבנים על המקומיים: הם אינם יכולים להתנהל, הם אינם מבינים בחוק, הם אינם מסוגלים להצליח ולכן הם נחשלים, בגלל היותם מי שהם. קינקייד מצביעה בצורה מאד ברורה על התייר ועל תרבותו ואומרת – זה בגללכם.

נהניתי מאד מספרה של קינקייד, אני חושבת שזה אחד הספרים הכי חשובים שיצא לי לקרוא באחרונה. דווקא מכיוון שהיא לא מאפשרת לנו להתחמק, דווקא משום שאנו לא יכולים לעצור ולהגיד ״אנחנו לא כאלה״. אחרית הדבר של עומרי הרצוג מרהיבה עוז, ומכנסת את דבריה של קינקייד בצורה מאד ברורה תחת משמעות השפה וההשלכות התרבותיות שיש לקולוניאליזם, כמו גם על הכתבת התרבות שנכפתה על אנטיגואה. אסכם בציטוט מתוך אחרית הדבר שלטעמי מעבירה היטב את הלכי רוחו של עומרי הרצוג: ״שימוש בשפת הכובש כדי לספר את סיפורו של הנכבש משמעו בגידה. שפת הכובש היא אתר של גלות תמידית במחוז הפשיעה, ושימוש בשפה הוא שחזור אקטיבי של הפשע […]כשהשפה אינה בית, גם הכתיבה לא יכולה להיות מחסה״.

מקום קטן, ג׳מייקה קינקייד, מאנגלית: רונה משיח. הוצאת לוקוס. 94 עמ׳.

קליק כאן לרכישה.