הארכיברית נכתב על ידי ענת לוין, שעיקר כתיבתה עד אליו היה שירה והדבר ניכר בצורה משמעותית באופן הכתיבה של רומן זה. העלילה נסובה סביב אשה בשם אסיה, בורג מודרני בעולם הבירוקרטיה. בפרק הראשון אנו נחשפים לעולם הארכיב ולאותו בניין משרדים ממשלתי, שלא ברור כלל ועיקר מה המהות שלו. אסיה זוכרת את מה שכבר כולם מיהרו לשכוח, או שמעולם לא טרחו לזכור. היא מהווה זיכרון עובדתי ורגשי של כל אותם השמות, הקלסרים ופרטי החיים של האנשים שעוברים תחת ידיה:

״הם לא מבינים את חשיבות התיעוד והרישום והתיוק, ואת זה שלכל טופס יש משמעות. מה שאנשים רושמים בטפסים האלה בחטף אני זוכרת הרבה זמן, מתייקת בתוך הראש גם את צבע שערם ועיניהם של המתויקים, ומתי התחילו לעבוד במשרד, ומתי סיימו כי פוטרו או התפטרו או נפטרו, וככה אני משננת גם את שנות ההשכלה, ואת שנת הנישואין, ואת מספר הילדים, והכל מעיד על כך שהם אנשים עם עבר, ואני שומרת להם עליו בשעה שהם מייצרים הווה יום-יומי חדש, שגם הוא יהפוך במהרה לעבר, וגם אותו אצטרך לתייק״. (עמ׳ 15).

אך מי היא אותה אסיה? אילו חיים יש לה? בשעה שהסיפור מתמקד בחיי המשרד, בתיאורי העבודה, בפרטי רכילות ובהתעמרות של מנהלים בעובדים זוטרים, אנו מקבלים על אסיה רק פרגמנטים. למשל, אנו יודעים שהיא עובדת בארכיב ארבע עשרה שנים. גם שהיא חולמת, כמו כולם, להישלח לקונסוליה. מי שזוכה להישלח לקונסוליה כאילו מגיע לגן עדן וזוכה לחיות חיי זוהר מאושרים. אסיה מחכה לאותה שיחה גורלית שלא מגיעה לעולם – אותה שיחה שתשלח אותה הרחק מבניין הארכיב ומחייה האפורים.

״כל קומה כזאת היא שכונה סגורה שיוצאים ממנה רק למרחבים הפתוחים, הפרועים – גמלאות או פיטורין. ועד המרחבים שומרים את הדלתות נעולות ואת המסמכים חתומים במגירות התחתונות ואת הסודות הכמוסים […] לוקח זמן למצוא את המקום האחד שלך בתוך המרחב הזה״. (עמ׳ 27).

ג׳ונגל משרדי - הארכיברית - לויתן קריאה

לצד תיאורי המשרד וחיי היום-יום בפרק הראשון של הספר שזורים מכתבים שאסיה כותבת לאימה ולמנהלת מוסד סיעודי שבו מאושפז אביה. דרך המכתבים האלו אנו נחשפים טפח אחר טפח להיסטוריה ולחייה העגומים. ברקע הסיפור מתחוללת מלחמה וכל הגברים נשלחים לשדה הקרב. לוין יוצרת השוואה בין שדה הקרב של המלחמה בשטח האויב לשדה הקרב המתנהל בין הנשים הנותרות מאחור במשרד. בחברה מודרנית שעולם העבודה מתנהל בה כמו ג׳ונגל או שדה קרב, אין ספק כי התיאורים האלו אכן משקפים רבדים מן המציאות.

בפרק השני של הספר מגיע לידיה של אסיה תינוק יתום, שאין אנו יודעים מדוע הגיע דווקא אליה או איך. הגעתו משנה את חייה של אסיה. היא בוחרת להתפטר מן הארכיב ולהקדיש עצמה לגידול שלו וכך הופכת לאם המתחבאת מן הבירוקרטיה. היא רוצה לשמור על התינוק עלום השם ככזה, לא לדווח עליו למשרדים, לא לספק עליו פרטים ולא להכניס אותו לעולם הבירוקרטיה. שינוי חד חל בחייה של אסיה לאחר שהיא מחליטה לאמץ את אותו התינוק, ממישהי שהעריכה את רזי התיעוד והשימור היא עוברת מהפך הכולל הסתרה של פרטים. תפקידה החדש בתור אמא מעניק לה את האפשרות לצאת מאורח חייה הקודם, לצאת מן הארכיון ומן התפקיד של ארכיברית.

הכתיבה של לוין שאפתנית והעולם שהיא יצרה ככזה שבנוי על לשון השירה הוא ייחודי ולא שיגרתי. היא מציירת וטווה את עולמה של אסיה, מילה אחר מילה, משפט אחר משפט. לצד זאת, כתיבת הפרוזה הכמעט שירית הזו יוצרת מתח שבלתי ניתן לפרקו, המתח מייצג גם את אותה המתיחות בין העולם הסגור של הארכיב לבין העולם החיצון, החי, הנושם, המאפשר.