בשנים האחרונות תורגמו לעברית ספרים שנכתבו על ידי מחברות נשים כהות עור המגיעות מתרבויות שונות. הן מתארות את היחס אליהן בין אם בפסקאות ארוכות, קצרות, ספרים שלמים או מסות. התיאור החד פעמי הזה של כתיבה הנטועה בשני מיקומים תרבותיים, פעם אחת כאישה ופעם אחת כבת מיעוט, מסקרנת בעיני מאוד וחשובה לאין שיעור. עיניהם צופות באלוהים מצטרף למקום קטן של ג׳מייקה קינקייד ושיבה של יא ג׳סי. אולם, בעיניהם צופות באלוהים יש משהו שונה במהותו.

הספר מגולל את סיפורה של אשה בשנות הארבעים לחייה ומתרחש במחוז אורנג׳, פלורידה של תחילת המאה העשרים. פתיחת הספר מציגה לפנינו את ג'ייני, אשר חוזרת לעיירה בשם איטונוויל לאחר שעזבה אותה לפרק זמן ונישאה לגבר הצעיר ממנה בשני עשורים – נושא המעלה כלפיה ביקורות מרובות בקרב חברי הקהילה. היא מתיישבת לצד חברתה משכבר הימים ומספרת לה את שאירע לה בשנים האחרונות. המפגש הזה משמש כמסגרת לעלילה, שהיא סיפור חייה של ג'ייני.

ג'ייני גדלה בבית ללא אב. אמה נאנסה כאשר הייתה בת שבע-עשרה וג׳ייני היא התולדה של אותו האונס. מאז אמה נוהגת להעלם בלילות ולשתות לשוכרה. סבתה של ג'ייני, המכונה נני (כינוי אשר הוצמד לה על ידי בעליה), כעת שפחה משוחררת, היא זו שגידלה את ג'ייני. השיחות עם סבתה מעלות שאלות חשובות בנוגע למקומן של נשים, יכולתן לשרוד באותה התקופה והמחיר הכבד שהן נאלצות לשלם. סבתה מפצירה בה להינשא לגבר על מנת שתשמור על עצמה ותקבל באמצעותו פרנסה, הגנה ומחסה. ג'ייני, לעומת זאת, רוצה ללכת בעקבות ליבה: היא חולמת על אהבה אמיתית, על רגש, על חמלה ועל הדדיות. סבתה, שלמדה על בשרה שמקומה של אשה שחורה נמצא בתחתית הסולם ההיררכי האנושי, לפי סדרי העולם של אותה התקופה, יודעת שכל דבר שג'ייני תרצה להשיג חייב לעבור דרך גבר:

״את יודעת, מתוקה שלי, אנחנו השחורים, אנחנו ענפים בלי שורשים, וככה נהיים כל מיני דברים מוזרים. ואת במיוחד. אני נולדתי בימים של העבדות ולא הייתי יכולה בכלל לחשוב על להגשים את החלומות שלי לגבי מה שאישה צריכה להיות וצריכה לעשות. גם זה היה אחד מהמחסומים של העבדות. אבל שום דבר לא יכול למנוע ממך את המשאלות. אי אפשר לבעוט בן אדם כל כך-כל כך נמוך עד שתשדוד ממנו את הרצון שלו. אני לא רציתי שישתמשו בי כמו בסוס עבודה וחזירת רבייה ואני גם לא רציתי שישתמשו ככה בבת שלי […] אבל עכשיו שאת כבר מספיק גדולה בשביל להבין עניינים, אני רוצה שאת תשמרי על עצמך. אני לא רוצה שיוציאו אותך ככה מהכלים בגלל כל מיני אנשים שזורקים לך כל מיני שטויות בפרצוף. ואני לא יכולה למות בשקט אם אני חושבת שכל מיני גברים, לבנים או שחורים, יעשו ממך כלי ליריקות שלהם״. (עמ׳ 27-31).

ג'ייני מקשיבה לסבתה ונישאת לגבר מבוגר ממנה, אך מהר מאד החיים שלה לצידו נהפכים לחסרי טעם וערך והיא מוצאת את עצמה שפחה לגבר אלים. כך קרה שמוסד הנישואין, שהיה אמור לשחרר את ג'ייני, הפך למעשה לכלא, ואת ג'ייני לאשה שאיננה באמת חופשייה. אך ג'ייני מתגלה כדמות ססגונית, בעלת המון אופי ויכולת עצמית גבוהה ולכן היא בוחרת לעזוב את בעלה. היא בורחת עם בחור אחר, שאף הוא מבוגר ממנה, אך בניגוד לבן זוגה הקודם, היא נשבית בקסמיו, מתאהבת בו באחת ובטוחה שמאותו הרגע חייה יהיו שזורים באושר, אהבה וחן.

הם עוזבים לאיטונוויל, שבאותה התקופה הייתה אחת מן העיירות הראשונות המוקמות עבור כהי עור חופשיים. יש שם אדמות למכביר ובעלה החדש מזהה את הפוטנציאל הכלכלי העצום הגלום בעיירה החדשה ולאט-לאט הוא הופך לבעל אדמות וממון רב, ובסופו של דבר אף לראש העיר. מעמדה של ג׳ייני עולה ונוסק, אך לצד זה, האהבה ביניהם מתמוססת. כך קורה שגם אותו גבר, המתואר כ"קול גדול" ובעל יכולת מרשימה, רוצה לבסוף לשלוט בג'ייני. הוא לא מרשה לה לנאום (על אף מעמדה המתבקש) ולא לדבר עם חברי הקהילה. הוא מקנא לה ללא הפסק, מאשים אותה ללא הרף בטעויות קטנות ומשפיל אותה בפני רבים. הוא אף אוסר עליה להסתובב עם שיער גלוי בפומבי. אולם ג'ייני לא נכנעת למרותו ועומדת בפניו. היא לא מוכנה לוותר על הסיכוי להתאהב, על הסיכוי לחיות חיים מאושרים וכן, גם לחיות גם לצד גבר בצורה טובה ומכבדת. בכך ג'ייני היא גיבורה שונה במהותה מרוב הגיבורות שיצא לי להכיר בספרים שונים. אין ספק כי ביצירה זו יש נושאים שכמעט ולא זכו להתייחסויות כאלו בשנים בהן הספר יצא לאור לראשונה בשנת 1937. בכך כתיבתה של ניל הרסטון מציגה ומאפשרת העלאת מודעות לנושאים חתרניים ופמינסטיים בתקופה שבה השיח כלל לא היה קרוב לנושאים אלו.

זורה ניל הרסטון - לויתן קריאה

זורה ניל הרסטון – דיוקן

לאורך העלילה ישנן דוגמאות רבות ליחס אל נשים, בעיקר מצד הגברים. הם מתייחסים לנשים כמו לרכוש, כאילו היו בהמות שיש לשלוט בהן. באחת מהשיחות האגביות, המתנהלות בין חברי הקהילה, מוזכרת היכולת פשוט להרוג אותן, כאילו לחייהן אין שום ערך. בעיני, רגע השיא של הרומן מגיע כאשר ג'ייני מועמדת למשפט המנוהל על ידי גברים לבנים. היא תוהה בינה לבין עצמה, מה הגברים הלבנים הללו יודעים עליה ולמה הם מוצאים בה עניין. במשפט מצויות גם נשים לבנות, וג'ייני חושבת לעצמה שהייתה מעדיפה שהן אלו שתשפוטנה אותה – הן אמנם לבנות, אך הן עדיין נשים. ג'ייני משוועת לסולידריות נשית, שכן בסדר החברתי הפטריאכלי של אותה התקופה, למרות שמעמדן של נשים לבנות היה גבוה יותר משל נשים כהות (שהיו בתחתית הסולם החברתי), להרגשתה של ג'ייני הן זרות פחות מן הגברים הלבנים, שכן הן חולקות איתה את החוויה הנשית:

״המשפט החל וג׳ייני ראתה את השופט שלבש גלימה מהודרת כדי לשמוע עליה ועל טי קייק [בעלה השלישי]. ושנים-עשר לבנים נוספים הפסיקו את מה שהם רגילים לעשות כדי להקשיב ולהכריע מה קרה בין ג׳ייני וטי קייק וודס, ואם המעשים שנעשו היו מוצדקים או לא. זה היה גם קצת מוזר. שנים-עשר גברים זרים שלא יודעים כלום על אנשים כמוה וכמו טי קייק הולכים לשבת ולהחליט לגבי העניין. גם שמונה או עשר נשים לבנות באו להתבונן בה. הן לבשו בגדים משובחים והיה להן הגוון הוורדרד שאוכל טוב משווה לעור. הן לא היו לבנות עניות בשום אופן. בשביל מה להן לעזוב את כל העושר שלהן ולבוא לפה לראות את ג׳ייני באוברול שלה? אבל הן לא נראו משוגעות מדי, חשבה ג׳ייני. היה נחמד אם היא היתה צריכה לספר להן כדי שידעו מה קרה, במקום לגברים האלו.״ (עמ׳ 219-220).

עיניהם צופות באלוהים הוא יצירה מופתית לא רק בשל הנושאים שהוא מעלה אלא גם בשל הכתיבה המשובחת ויוצאת הדופן של ניל הרסטון. אין ספק כי מלאכת התרגום של רעות בן-יעקב בספר זה נעשתה בצורה מעמיקה ותוך כדי מחקר רחב של התייחסויות לתרבות של האפריקאים בארה״ב, לשפתם באותן השנים, דתם ומנהגיהם וכמובן לשירי הבלוז שהיו פס הקול של החיים בעיירות המוזכרות בעלילה.

עיניהם צופות באלוהים, זורה ניל הרסטון, תרגום מאנגלית: רעות בן-יעקב. הוצאה לאור: הכורסא ומודן, 247 עמ׳.